<h1>רבינו ירוחם ני"ז ח"ג</h1>
<h2>דף לב.</h2>
נאדות הגוים מותר להשהותן ולא חיישינן שמא ישתמש בהן דדוקא לעשות שטיח לחמור אסור כמו שאכתוב שמא יבקע נאדו ויטול ממנו לתקנו קודם ישון י"ב חדש או מלוי וערוי אבל להשהותן מותר, כך כתבו הפסקנים על ההיא דחרס אדרייני.
<h2>דף לג.</h2>
נאדות הגוים וקנקניהן ויין ישראל כנוס בתוכן אסורים ואין איסורן איסור הנאה כך פשוט. כל אותן הכלי' שצריכין מלוי וערוי כמו שאכתוב והדיחן לבד או נתיבשו ונתן בהן יין ושהה בו היין מעת לעת אסור בשתיה אפילו לפר"ת שכתב שסתם יינם בטל בס' כדאמרינן בכל איסורי', דאפילו צונן בצונן אם הוא דבר לח ושהה בו מעת לעת דינו כרותח זולתי בשר בחלב כמו שכתבתי בדיני תערובת [נט"ו אות כ"ט], אבל לא שהה בו היין מעת לעת מותר אפילו בשתיה כי לא נאסר היין כי אם במכניסו לקיום כלומר ששהה בתוך הכלי מעת לעת, שאין לומר שיאסר מיד שמיד יפלוט היין האסור לכנוס לתוכו, ואפילו נאמר כי כשהכלי של גוי הוא כמכניסו לקיום ויאסר מיד, כשאין מכניסו לקיום אינו נאסר עד שישהה בו מעת לעת. כן כתב אבי העזרי והרא"ש. נאדות הגוים גרודים חדשי' מותרים ישנים מזופפים אסורי' כך פשוט. פרש"י נאדות של עור גרודין בלי זפת והם חדשים שנשתמשו בהן זמן מועט מותרים דלא בלע עור בזמן מועט אבל כלי חרס בלע בזמן מועט ואסורי', ישנים מזופפין כלומר ישנים שנשתמש בהן זמן מרובה בלי זפת או מזופפין אפילו בזמן מועט כי בלע עור בזמן מרובה בלי זפת או בזפת אפילו בזמן מועט. ולפי זה הפי' קנקנים וכוסות של גוים של עץ מזופפין אפילו חדשים בעו ערוי שמא נשתמש בהן הגוי פעם אחד ונאסר בכך, ואפילו שלנו אם נגע בהן הגוי בעוד יין טופח עליו צריך ערוי. והתוס' כתבו כי כשאין מכניסו לקיום אפילו בזמן מרובה אין צריך ערוי אלא שכשוך ואפילו מזופפין דמשום זפת לא בלעי, ופירשו נאדות הגוי' גרודין חדשים דמיירי במכניסו לקיום וכשהם גרודים בלא זפת וחדשים שלא הכניסו מעולם בהן יין מותרים דאם איתא שהכניסו בהן יין היה ניכר כיון שהן חדשים וכלי זפת ישנים או מזופפין אפילו חדשי' אסורים שאין ניכר בעבור הזפת אם הכניס בהן יין. ור"ת גורס נאדות גרודים מותרין חדשים מזופפין אסורים קנקנים של גויים חדשים מותרים ישנים מזופפים אסורים, פי' נאדות הגוים שאין מכניסן לקיום אפילו נקלף הזפת מעליהן וכל שכן אם לא היה בהן זפת מעולם מותרין כי כל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים, חדשים זפותין כלומר אפילו חדשים אסורים דחיישינן שמא נתן בהן יין ובלע הזפת, קנקנים חדשי' מותרים לפי שניכר בו שלא נתן לתוכו ולא חיישינן שמא נתן בהן יין ישנים אסורים דכל שמכניסו לקיום אפילו לפי שעה גזרו זפותים נמי אסורים שמא נתן בהן יין ולא נודע, ומיתסר מתרי טעמי חדא שהיין נבלע בזפת ועוד שמכניסו לקיום נאסר מיד. ולפי פי' זה כלי עץ זפותים אפי' חדשים צריכין ערוי כמו שאמרנו בפי' הראשון. ור"י כתב כי בימיהם היו נותנין יין בשעת זפיתה ולא היה ניכר אם נתנו בו יין דרך תשמיש, אבל עתה שאין נותנין בו יין בשעת זפיתה מראהו צהוב וניכר אם נשתמש בו יין אפי' זמן מועט ומיהו שלנו שנגע בהן גוי אפילו זפותין (אין) צריכין ערוי. ומסקנא דכלי עץ הזפותין סגי בשכשוך כי דוקא נאדות שהעור רך מבליע היין אבל עץ קשה לא במעט תשמיש, וכן כתב אחר כך רבינו תם. ויש אומרים כי דוקא בדיעבד אם נתן בו יין אחר שכשוך, אבל לכתחלה בעי ערוי אפילו שלנו שנגע בו הגוי, וכן כתב בספר התרומות בשם רבינו תם. ונראה לפי סוגיית הגמרא דבמקום שנותנין יין מעורב בזפת, בשע' זפיתה אינו נאסר בשביל היין כי הוא כלה בזפת, אבל אחר זפיתה אינו כלה וצריך לשומרו שלא יתן היין אחר הזפיתה שאם יתנהו אחר הזפיתה דינו כמו שכתבתי למעלה, ובירושלמי [ה"ד] אוסרו אפילו שנתנו בשעת זפיתה אפילו בנאדות, ומפרש הגמרא לפי הירושלמי ומיירי ביין ישראל. ורבי' תם כתב כי דוקא בנאדות של עור כלה היין שנותנין בשעת זפיתה משום זוהמת העור, אבל כלי עץ וכלי חרס אינו כלה היין ודינו כדין הכלי מזופף שנתנו בו יין של גוים.
קנקני' או נאדות הן של גוי הן שלנו שהשליך בהן יין הגוי במכניסו לקיום, לפרש"י ולר"ת מזופפין, ולפי' התוספות אפי' בלא מזופפין, כיון שמכניסו לקיום צריך מלוי וערוי ג' ימים מעת לעת ודיו כך פשוט. פי' אפילו מלא ועירה ג"פ בפחו' מג' ימים אינו כלום ואם עירה ומלא תוך יום א' ב' פעמים ואחר כך השלים ג' ימים כראוי או שעמדו המים שמלא ועירה יותר משלשה ימים אין בכך כלום ומות'. ולא נאמר שמא חזר ובלע מה שפלטו המי' תוך ג' ימים. וכתב הרמב"ן כי מה שאמרנו שדבר שמכניסו לקיום שצריך מלוי וערוי, דוקא כלי חרס אבל בשל עץ או של אבן או של מתכת סגי בהדחה. ור"ת ור"י כתבו שכלן צריכין מלוי וערוי, וכן כתב הרשב"א זולתי בכלי זכוכית וכלי מתכות שאפילו מכניסו לקיום די בהדחה.
<h2>דף לג:</h2>
ועוד פשוט והלוקח קנקנין חדשים מן הגוים חדשים נותן לתוכן יין, מזופפין ואינו ניכר בהן אם נתן הגוי יין בהן או ישנים ונתן הגוי בהן יין, ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס לכתחלה ואחר כך מותר לתת לתוכן יין דציר שורף ומבטל טעם היין. וכתב הרא"ש ושיעור שהיית הציר מעת לעת לבטל טעם היין. ועוד פשוט דקנקני' של גוים כיון שהחזיר לכבשן האש ונתלבנו כלומ' שנרפה יפה הזפת מותרין ואם נותן לתוכן עצים לרפות הזפת אסור. ופרש"י לפי זה אינו מועיל בפנים לא שרפה ולא מים חמין. וכתב הרמב"ן כי לשום כלי חרס אינו מועיל שום הגעלה ואפילו לענין יין נסך. ולמטה [לקמן ע"ה ע"א] אכתוב דין הרשב"א בזה שחולק עליו. וכתבו התוס' וחביות של עץ בין זפותין בין אינם זפותין הכשרם בעירוי ג' ימים או בהגעלה, ור"ת כתב כי הגעלה סגי להשליך בתוכו מים רותחין ולגלגלן בתוכו סביב סביב כי כלו נחשב כלי אחד. ור"י כתב כי כל דף ודף צריך הגעלה בפני עצמו כי כשמתגלגל ממקום למקום נחשב לכלי שני. עוד פשוט וקנקני' של גוים בלי הכשר מותר לתת לתוכן שכר וכן מים. פי' כי פוגם מעיקרו אפילו שבכולו משערין ואין במים ס', ומ"מ אם יתן אח"כ יין צריך מילוי ועירוי. וקנקנים של גוים יש להם הכשר בישון י"ב חדש בלא שום דבר אחר. ועוד פשוט וכלי' של מחפרת של צריף הנקרא אלינברי ונעשו מאותו עפר אין לו הכשר. וכתב הרמב"ם ודוקא בערוי והגעלה אבל בישון י"ב חדש מותר כי אין לך דבר שאין מועיל לו ישון ואפילו חרצנים וזגין ודורדיא כלומ' שמרי יין סגי להו ישון י"ב חדש. (סוכי) [כובי] דארמאי והם הדברים שאין מכניסן לקיום משכשכם במים והן מותרים כך פשוט. ועוד פשוט וכוסות פעם ראשון ושני אסו' ושלישי מותר. ופרש"י שפעם ראשון ושני שתה בהן הגוי דמאחר שהן חדשים בולעין ביותר וצריכין מלוי וערוי, ואם ישתה בו הגוי פעם שלישית אחר ששתה ישראל ב' פעמים סגי בשכשוך, ולכך נהגו לשכשך כלי חרס קודם תשמיש כשהוא חדש שאם ישתה בהן הגוי יין שלא יצטרכו ערוי. והתוס' כתבו כי לעולם בהדחה סגי, אבל פירשו כי פעם ראשון ושני שעשו לו הדחה ב' פעמים אסור לשתות בו אבל אם עשו לו הדחה ג"פ מותר לשתות בו ומיירי בין ישני' בין חדשים, וכן פר"ת, ועוד כתב ודוקא בכוס של חרס שאינו חלק אבל של עץ אין היין נדבק בו כ"כ ואינו צריך ג"פ. והרא"ש כתב כי העקר הוא הפי' הראשון, אבל באותו זמן היו עושין כוסות מעפר ידוע שבולעין ביותר בפעם הראשונה או בשניה שמשתמשין בהם או שלא היו נשרפין יפה בכבשן, וכתב שאע"פ שאין הסוגיא מתישבת לפר"ת מכל מקום דבריו נכונים שצריך הדחה ג"פ כמו שכתבתי. מני דקוניא חיורי ואוכמי שרו ירוקי אסירי. ואי אית בהו קרטופני כלהו אסירי. ודוקא לענין יין נסך אבל לענין חמץ בפסח כלהו אסירי כך פשוט. מני דקוניא פרש"י מחופין באבר ור"ת פי' מהתוך זכוכית. לפי' ר"ת שכתבתי למעלה [ל"ג ע"א], מותר, פירושו אפילו מכניסו לקיום מותר בשכשוך. ואי אית בהו קרטופני אסירי ושרו במלוי וערוי. וירוקי דאסירי יראה דלא סגי אלא בישון י"ב חדש. ומני דקוניא שלנו שאין צריף בהם הנקרא אלומברי, די במלוי וערוי. וכל זה שכתבתי ה"ה לכל כלי מתכות אפילו מכניסו לקיום לפר"ת. והרמב"ן כתב דכל זה מיירי בשאין מכניסו לקיום דאי במכניסו אפילו חיורי ואוכמי אסירי, שסובר כפרש"י שאוסר כלי חרס שתחלת תשמישן ביד גוי אפי' בשאי' מכניסו לקיום, ובא להשמיענו בחיורי ואוכמי שמותרין אפילו שתחלת תשמישן ביד גוי כשאין מכניסו לקיום. כלי מתכות וכלי זכוכית אפילו מכניסן לקיום משכשכם במים ודיין, שאין כלי מתכות בולעין מהצונן, וכן כתב הרשב"א.
<h2>דף לד:</h2>
אבטא דטייעי פי' חמת עור ומכניסו לקיום, אחר י"ב חדש מותר כך פשוט ואפילו לפרש"י ולפר"ת דנאדות לא חשיבי מכניסו לקיום, אלו של סוחרים מוליכין בהן יין למרחוק וחשיבי כמכניסו לקיום ואפילו גרודין צריכין מלוי וערוי ג' ימים או ישון י"ב חדש.
<h2>דף ס:</h2>
גוי הנמצא בגת ישראל אם יש שם בגת כ"כ יין שטופח ע"מ להטפיח כלומר שמלחלח כ"כ בידו שיכול אחר כך עם ידו ללחלח במקום אחר בעי הגת נגוב כלומר מים ואפר ומים כאשר אכתוב בדין הכשר גת, דחיישינן שמא נגע הגוי באותו מעט יין. ואם אין היין כ"כ שטופח ע"מ להטפיח ואינו יבש מכל וכל אלא שיש שם מעט לחלוחית סגי בהדחה כך פשוט.
<h2>דף עב.</h2>
המוכר יינו לגוי כבר כתבתי בח"א כיצד יעשה שלא יקח דמי יין נסך, ועתה אבאר כיצד יעשה שלא יעשה יינו אחר שמדד לגוי יין נסך, ושלא יאסר משום נצוק, או לאותם שמודד אח' הגוי, וכיצד יטהר המשפך שמודדין עליו וממנו שופך ויורד לתוך כליו של לוקח. נטל המשפך והוא הכלי שמודדין עליו וממנו שופך ויורד לתוך כליו של לוקח ונטלו ומדד לתוך כליו של גוי צריך להדיח המשפך קוד' שימדוד ממנו לישראל כי כבר נאסר המשפך משום נצוק אף על פי שלא נגע היין מכלי הגוי למשפך וכל שכן אם נגע המשפך ביין שבתוך כליו של גוי ולפיכך צריך הדחה. ואם לא הדיחו והיה עכבת יין במשפך כלומר טופח ע"מ להטפיח ומדד ממנו לישראל אסור היין שמדד בו כי כבר נאסר המשפך, ואם לא היה לחלוחית יין במשפך כגון שנתיבש ואחר כך מדד ממנו לישראל מותר כך פשוט. פי' ואף על גב דאמרי' [לקמן ע"ד ע"ב] דמשפך של גוי אם הוא של חרס בעי מלוי וערוי לטהרו ואם הוא של עץ צריך נגוב, שאני הכא שאף על פי שהית' של חרס סגי בנתיבשה בדיעבד או בהדחה לכתחלה כיון שאין מתעכב בתוכו יין ישראל אלא דרך העברה כשמודד. ויש שכתבו כי זה מיירי במשפך קטן שמודדין דרך העברה כשמודדין למכור על יד אבל הת' מיירי במשפך גדול שמשתמשין בו בשעת הגתות בתגבורת יין ולזה צריך מלוי וערוי בשל חרס ובשל עץ נגוב. ומה שכתבתי כשמדד ממנו לישראל אסור, כלומר בשתיה אבל מותר בהנאה, ויש שכתבו שאסור אפילו בהנאה וראשון עקר, וכתבתיו בח"א [לקמן ע"ג ע"א] בדברי הרשב"א בתערובת יין נסך יין ביין וכו'. כלי שאין מכניסו לקיום שנשתמש בו גוי ונתיבש ואחר כך נשתמש בו ישראל בלא הדחה מותר ומ"מ לכתחלה צריך הדחה, כך דקדקו המפרשי' מההיא שכתבתי דנטל המשפך וכו'.
<h2>דף עד:</h2>
כלי יין נסך היאך חותמין אותם להפקידם ביד גוי או לשלוח על ידו כתבתיו בח"ב, וצריך טהרה כל אחד לפי דינו אם לא יחתום הכלים של הגוים בענין כלי יין נסך צריכין טהרה כל אחד לפי דינו כמו שכתבתי למעלה וכל כלי חרס שתחלת תשמישו על ידי גוי בלע הרבה ואף על פי שאין מכניסו לקיום דינו לטהרו כשמכניסו לקיו' כגון גת של חרס וכיוצא בו וכמו כן כלי הגת שצריכין טהרה גדולה כמו שאכתוב. גת של אבן או של עץ או גיגיות גדולות שדורכין בה ואינה זפותה אם דרך בו הגוי בעי נגוב להכשירו שבלע הרבה בדריכה, כי שאר כלי הגוים שאינן זפותין ולא הכניסן לקיום אינן צריכין כי אם הדחה. ואם היו מזופפין ודרכו בהן יקלפו הזפת ואחר כך ינגב. וה"ה במחץ או במשפך של עץ דינו כגת. גת של אבן שזפתה גוי ומערבין יין עם הזפת ולא דרך בה סגי בנגוב ואם דרך בה יקלוף וינגב ושל עץ יקלף הזפת ואחר כך ינגב או מלוי וערוי ואין צריך קליפה אפילו דרך בה. גת של חרס או המחץ והוא הכלי שדולין מהבור לחבית והמשפך אם הן של חרס אפילו קלף הזפת אינה נטהר' בנגוב ואם עשה מלוי וערוי ג' ימי' מעת לעת די בלא קליפה, ודוק' שלא דרך בה אלא שזפת' גוי ונתן בה יין בשע' זפיתה או זפתה ישראל ונגע בה גוי בשע' שהי' בה יין טופח ע"מ להטפיח דלא גרע מקנקנין המכניסן לקיו', אבל דרך בה אין מלוי וערוי מועיל בעוד הזפת עליו אלא יקלוף ויעשה מלוי וערוי דע"י דריכ' בלע טפי. ואם לא יקלוף יעשה הגעלה, והינו דאמרי' נעוה ארתחו מלשון יטופון נעווהי כלומ' הגת של חרס אין לה תקנה אם לא ירצה לקלוף אלא הגעלה, ויש אומרים בערוי בכלי ראשון, ור"ח כתב שיעשה מדורה תחת הגת וירתיחנה פירוש שאין לה הכשר בערוי דכלי ראשון. ויש אומרים שאפילו דרך בה די במלוי וערוי בלא קליפה אפילו גת של חרס דכל מקום שמועיל מלוי וערוי אינו צריך קליפה או בהגעלה כמו שכתבתי, וכן כת' הרשב"א. והרא"ש תפס עק' הראשון שכתבתי. והא דאמרי' דסגי בהגעלה, פי' אפילו שכלי חרס בשאר איסורים לא סגי לה בהגעלה, הכא סגי משו' דאיסורו בצונן. וישון י"ב חדש מועיל בגת ובכל אלו הדברים אינו צריך לא קליפה ולא נגוב ולא מלוי וערוי.
<h2>דף עה.</h2>
ונגוב כלומר מים ואפר ומים ויש מי שפירש שהולכין להחמיר ואם הוא כלי יבש צריך מים ואפר ומים ואם ברטיבתא כלומר כלי לח שנתנו בו כבר מים ואפר ומים. ויש מי שכתב שהולכין להחמיר כשמואל ובין כלי לח ובין כלי יבש צריך שני אפרים וכן ראיתי נוהגין ברוב המקומות וכן ראיתי לרבותי שהיו נוהגין כן. דפי' ולולבי' ועדשים כלומר שמכבדין בהם הענבים מדיחן. העקלי' של נצרי דקל או של קנבוס ואלו נקראין דוקאי דארמאי מנגבן, של שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש. פרש"י עדשי' גת ואומר דסגי ליה בהדחה. ונראה לפי דבריו דמיירי בשל אבן כמו שכתבתי ואינו מזופף ולא דרכו בו וסגי בהדחה. ורשב"ם גורס בכאן מנגבן בעדשים כמו בגת למעלה של אבן כמו שכתבתי [לעיל ע"ד ע"ב]. ויש מפ' דההיא דלעיל מיירי בגת של גוי' שצריך טהרה כמו שאמרנו למעלה, וזה מיירי בגת ישראל שרוצה לטהרו מטומאה ולכן די בהדחה. ויש מפ' עדשי' דלא מיירי כלל בגת של אבן עגולה [אלא] בעדשה שמכבדת על הנסרים בענבים והם הנקראין בבתרא [ס"ז ע"ב] טלופחאי. (ושקיל) [ושקים] דמסננין בהן היין והם דוקאי דארמאי, אם הן של שער אדם מדיחין של צמר בעו נגוב ושל פשתן מישנן י"ב חדש ואם יש בהם קשרים מתירם. ודיקולאי (וכלתי) [וחלתי] דארמאי ששולה בהן היין לבור כדי שיהא צלול והם סלים, אם הן קשורים בחבלים מדיחן ואם ביתדות מנגבן ושל פשתן מישנן ואם יש בהן קשרים מתירן כך פשוט. ולמטה אכתוב דברי הרשב"א בכל זה. כלים של יין נסך שרוצה להגעילן יש שכתבו שדי בערוי בכלי ראשון כמו שכתבתי למעלה [ע"ד ע"ב] בהגעלת הגת וה"ה לשאר הכלים. וכתב הרשב"א קנקנים של חרס שמכניסן לקיום יש פוסקים שאין הגעלה עולה להם שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם, ויש מי שהורה שהגעלה עולה להם, ונראין דבריו, שכל שבלע מהצונן קל הוא לפלוט וא"א לכל מקום שהמלוי והערוי בצונן מכשיר שלא תהא הגעלה מכשרת וכל שכן שיש להכשיר כאן שאין איסורו מן התורה אלא מדברי סופרים. בד"א בשהגעיל בכלי ראשון אבל לא בכלי שני, כלל גדול אמרו כבולעו כך פולטו והרי אלו בלעו מכלי ראשון ואין פולטין אלא על ידי כלי ראשון. ואי זהו כלי ראשון כל שהאו' מהלך תחתיו כשהוא מרותח והגעי' בתוכו הרי זה כלי ראשון, עירה מכלי ראשון על גבי הכלים אף על פי ששהה שם זמן מרובה אין זה כלי ראשון דערוי של כלי ראשון אינו כלי ראשון, בד"א בכלים שמכניסן לקיום אבל שאר כלים ואפילו כלי הגת הצריכין נגוב כמו שיתבאר אם עירה עליהן רותחין מכלי ראשון הוכשרו, לא תהא הגעלה זו פחות' מהדחה ואפילו מנגוב, ויש מגדולי המורי' שכתבו שאין כלי הגת נכשרין בהגעלה אלא בכלי ראשון, ואפשר כדברי המתירין לפי שפליטתן (קשה) [קלה] כיון שבצונן נבלעו, ואפשר שאפי' בכלי' שמכניסן לקיום כן אלא שראוי לחוש לדברי האוסרי'. יש מגדולי המורים שהורו שבליעת היין קלה אפילו בכלים שמכניסן לקיום ואינה נכנסת ביתר מכדי קליפה, ולפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפם בקרדום הוכשרו וכן הורו רבותי, ויש מרבותי שאסרו, ונראין דברי המתירים. ועוד כתב כל הכלים שנשתמש בהן ישראל יין עד שלא הכשיר אסור בשתיה ומותר בהנאה. (ויש לומר) [ויראה לי] שאם נתן בתוכו קיתון של מים רואין כל שבמים כדי לבטל קליפת הקנקן לפי שיעור א' בו' מותר אפילו בשתיה, שאפילו תחשוב הקליפו' כיין הרי הוא מתבטל בתוך ו' חלקי מים על הדרך שביארנו למע' שהיין נותן טעם לפגם בתוך ו' חלקי מים וכ"ש שטעם היין הנבלע בקליפות אלו נותן טעם לפגם בתוך שיעור מים כזה, וכ"ש אם דרך ענבים בגת של גוים עד שלא הכשירו הרי החרצני' והזגין רבים על הקליפות ומבטלין אותם. (ויש לומר) [ויראה לי] שאפילו כן אסור להוציא יין דרך נקב הברזא שהנקב אסור והיין יוצא צלול משם מבלי תערובת החרצני' ויאסר שם. ועוד כתב כל מקום שאמרו לנגב אם כלי של נסרים מחוברין הוא בכובא וכיוצא בה מתיר קשרים כדי שיכנסו המים והאפר בתוך חבור הנסרי', וכל מקו' שאמרו ממלא ומערה אין צרי' להתיר קשרים שהמים נכנסין בכל מקו' ומפליטין לחלוחי' היין שבין נסר לנסר. כל מקום שאמרו מישנן י"ב חדש יש מי שהורה שצריך להתיר הקשרי', ויש מי שהורה להקל ונראין דבריו שהישון מכלה לחלוחי' בכל מקום שהוא ע"כ מהרשב"א. מפות וסדינין שלנו שנפל בהן יין נסך אין צריך לישנן כי לא אמרו בשל פשתן מישנן אלא בכלי הגת דבלעי טפי כמו שכתבתי למעלה, כך פר"ת, ודי בכבוס.
